באסון שמתרחש ביערות הכרמל נהרג כבאי צעיר אלעד ריבן בן 16 ז"ל שהשתייך לצופי אש.
צופי אש אלו נערים בדרך כלל חניכי תנועת הצופים בגיל התיכון שמתנדבים ועוברים הכשרה בכיבוי אש. ועם סוף ההכשרה הם כבאים לכל דבר.
באסון הזה ניספה ילד בן 16 בעת פעילות אחראית ומבוקרת על ידי אנשי מקצוע. וזה בעת ניסיון להציל את נוסעי האוטובוס הלכודים.
האירוע הזה מחזיר אותי 50 שנה אחורה, בעת היותי חניך בתנועת הצופים שבט דיזנגוף. סיימנו את ההדרכה בתחנת הכיבוי שברחוב בזל בתל-אביב. והוכרזנו לכבאי אש.
החדשנות אז הייתה בכך שנערים תיגברו את מערך הכבאות בתל-אביב. ולא חלף זמןרב ותחנות כיבוי ברחבי הארץ תוגברו ע"י ילדים.
באותן שנים לא היו גופים שחיפשו בתהליך זה חריגה כל שהיא ולכן עסקו הכבאים הצעירים בכל הפעולות הנדרשות מכבאי להוציא נהיגה.
אי אפשר שלא להיזכר בחוויות שליוו אותנו באותה תקופה: מתפקיד של יומנאי המקבל את ההודעה על שריפה, אזעקת הכבאים לעבר המכונית, דיווח מהיר למשטרת ישראל
ולחברת חשמל שהייתה אמורה לנתק את החשמל בביניין שבו השריפה.
או, לחווית הנסיעה לאורך רחוב דיזנגוף, כשאנו עומדים על מדף מאחורי הכבאית ואוחזים במוט. ( אז לא היו כבאיות דבל קבינה..). האור האדום המסתובב שוטף את עינינו בכל כמה שניות והסירנה במוסיקה ערבה לנו הכבאים, אך הדרמטית לגבי עוברי הדרך המתבוננים בחרדה על הכבאית הנוסעת באיטיות יחסית (היינו טעונים בהרבה טונות מים). אבל ברעש גדול.
בהמשך הגעה לאתר הבוער, בדיקה שחברת חשמל ניתקה אותו מרשת החשמל, פריסת צנורות המיים, אחיזה בפיית הזרנוק בעמידה יציבה, ההוראה " מים פתח" שהיה קוד שהכבאי עומד כנדרש, הזרם היוצא היה בלחץ אדיר ופעולת הכיבוי מתבצעת.לעיתים נדרשו יותר מכבאית אחת, השתתפתי בשריפה גדולה במפעל אסיא בפתח תקווה כעזרה מעיר שכנה, הרבה חומרים כימים זלגו והשתמשנו במסיכות וגם בחומרים כימים לצרכי כיבוי.
בעת לימודינו בבית הספר, כשהיינו שומעים צפירות מיותר ממכונית כיבוי אחת , היינו "מתפלחים" מביה"ס, עולים על האופניים ומתייצבים או בתחנה או ישר במקום השריפה, אליה היינו מתכוונים על פי העשן.
הרגשנו טוב, גם אז הכבאות לא זכתה לעודף תקציבים וציוד, אך תרומתנו הייתה אדירה, והסיפוק של שרות למען הקהילה מילאה אותנו גאווה. וקיבלנו הרבה חשיפה בעיקר בעיתוני הנוער.
מותו של אלעד ריבן הוא אולי אחד המקרים היחידים בחמישים השנים האחרונות שמתנדב מצופי אש ניספה בעת מילוי תפקידו. תהיי נשמתו צרורה בצרור החיים.
עודד בר
מרכז תל אביב
צופי אש אלו נערים בדרך כלל חניכי תנועת הצופים בגיל התיכון שמתנדבים ועוברים הכשרה בכיבוי אש. ועם סוף ההכשרה הם כבאים לכל דבר.
באסון הזה ניספה ילד בן 16 בעת פעילות אחראית ומבוקרת על ידי אנשי מקצוע. וזה בעת ניסיון להציל את נוסעי האוטובוס הלכודים.
האירוע הזה מחזיר אותי 50 שנה אחורה, בעת היותי חניך בתנועת הצופים שבט דיזנגוף. סיימנו את ההדרכה בתחנת הכיבוי שברחוב בזל בתל-אביב. והוכרזנו לכבאי אש.
החדשנות אז הייתה בכך שנערים תיגברו את מערך הכבאות בתל-אביב. ולא חלף זמןרב ותחנות כיבוי ברחבי הארץ תוגברו ע"י ילדים.
באותן שנים לא היו גופים שחיפשו בתהליך זה חריגה כל שהיא ולכן עסקו הכבאים הצעירים בכל הפעולות הנדרשות מכבאי להוציא נהיגה.
אי אפשר שלא להיזכר בחוויות שליוו אותנו באותה תקופה: מתפקיד של יומנאי המקבל את ההודעה על שריפה, אזעקת הכבאים לעבר המכונית, דיווח מהיר למשטרת ישראל
ולחברת חשמל שהייתה אמורה לנתק את החשמל בביניין שבו השריפה.
או, לחווית הנסיעה לאורך רחוב דיזנגוף, כשאנו עומדים על מדף מאחורי הכבאית ואוחזים במוט. ( אז לא היו כבאיות דבל קבינה..). האור האדום המסתובב שוטף את עינינו בכל כמה שניות והסירנה במוסיקה ערבה לנו הכבאים, אך הדרמטית לגבי עוברי הדרך המתבוננים בחרדה על הכבאית הנוסעת באיטיות יחסית (היינו טעונים בהרבה טונות מים). אבל ברעש גדול.
בהמשך הגעה לאתר הבוער, בדיקה שחברת חשמל ניתקה אותו מרשת החשמל, פריסת צנורות המיים, אחיזה בפיית הזרנוק בעמידה יציבה, ההוראה " מים פתח" שהיה קוד שהכבאי עומד כנדרש, הזרם היוצא היה בלחץ אדיר ופעולת הכיבוי מתבצעת.לעיתים נדרשו יותר מכבאית אחת, השתתפתי בשריפה גדולה במפעל אסיא בפתח תקווה כעזרה מעיר שכנה, הרבה חומרים כימים זלגו והשתמשנו במסיכות וגם בחומרים כימים לצרכי כיבוי.
בעת לימודינו בבית הספר, כשהיינו שומעים צפירות מיותר ממכונית כיבוי אחת , היינו "מתפלחים" מביה"ס, עולים על האופניים ומתייצבים או בתחנה או ישר במקום השריפה, אליה היינו מתכוונים על פי העשן.
הרגשנו טוב, גם אז הכבאות לא זכתה לעודף תקציבים וציוד, אך תרומתנו הייתה אדירה, והסיפוק של שרות למען הקהילה מילאה אותנו גאווה. וקיבלנו הרבה חשיפה בעיקר בעיתוני הנוער.
מותו של אלעד ריבן הוא אולי אחד המקרים היחידים בחמישים השנים האחרונות שמתנדב מצופי אש ניספה בעת מילוי תפקידו. תהיי נשמתו צרורה בצרור החיים.
עודד בר
מרכז תל אביב
